בנו: כשהנוסטלגיה מקבלת קו חדש

יש קעקועים שמגיעים מתוך זיכרון ילדות, ויש כאלה שמרגישים כאילו הם קפצו החוצה מתוך סרט, שיר או רגע תרבותי שכולנו מכירים. אצל בנו, השפה הזו מקבלת חיים חדשים על העור: נוסטלגית, משוחררת, מצחיקה, לפעמים סקיצית, ותמיד מלאה באופי.

בנו, קיצור של בן, מקעקע כבר שבע שנים. הכול התחיל די במקרה אי שם ב־2018, בתקופה שבה עוד היה סטודנט בשנה השנייה ללימודי הנדסת בניין. תוך כדי הלימודים הוא הבין שזה פשוט לא המקום שלו. זה לא עניין אותו, לא דיבר אליו, ובמקום הזה התחילה תנועה לכיוון אחר לגמרי.

בגיל 27, באותה שנה בדיוק, הוא עשה את הקעקוע הראשון שלו — והתאהב. לא רק בתוצאה, אלא גם בתהליך: ברגע הזה שבו משהו חדש נשאר על הגוף, ובתחושה שהעור הופך למקום שמספר סיפור. בנו תמיד צייר ואהב להתעסק באמנות, אבל הקעקוע הראשון גרם לו להבין שאולי יש כאן לא רק אהבה, אלא גם דרך.

ההשראה שלו מגיעה קודם כול מעולמות קולנוע, טלוויזיה, תרבות פופ ונוסטלגיה. קל לראות את זה בעבודות שלו: מדמויות דיסני וסרטים שגדלנו עליהם, דרך דמויות אנימציה, ועד חיבורים מפתיעים בין עולמות כמו פסל דוד ולופי Gear 5 מוואן פיס. לצד כל אלה, גם מוזיקה תופסת אצלו מקום גדול — ובעיקר השירים של טונה, שמהם הוא שואב לא מעט השראה לדרך שלו.

מה שמעניין בעבודות של בנו הוא שהן לא מתעקשות להיכנס להגדרה אחת. הוא עצמו אומר שקשה לו למצוא מילה אחת שממסגרת את מה שהוא עושה. מבחינתו אלה פשוט קעקועים מגניבים — כאלה שהוא מאוהב בהם, כאלה שכל אחד מהם יכול היה להיות עליו בעצמו.

בין קונג פו פנדה עם המשפט “There is no secret ingredient”, גופי שמזכיר לנו להיות קצת יותר משוחררים, טוטורו קטן ועדין, קומפוזיציות של חופש ועבודות צבעוניות עם קריצה לדיסני — יש בעבודות שלו משהו שמרגיש מוכר, אבל אף פעם לא מועתק. הוא לוקח דימוי מוכר ומכניס לתוכו את היד שלו: קווים פתוחים, סקיצה חיה, הומור, רגש והרבה תנועה.

בנו מאמין בלעשות את מה שהוא אוהב באמת. להתרגש מהעשייה, לאתגר את עצמו, ליצור קו עיצובי מזוהה — אבל גם לשבור אותו בכל פעם מחדש. גם כשיש לו סגנון מסוים, הוא לא רוצה להיתקע בתוכו. מבחינתו, ההתחדשות היא חלק מהדרך, ואולי גם האתגר הכי רציני שבה.

אחד הזיכרונות שנשארו איתו מהדרך הוא דווקא שיחה לא פשוטה עם בעל סטודיו שעבד בו בעבר. בטלפון נאמר לו: “תפסיק לעשות את העיצובים האלה, זה לא יתפוס. הקעקועים שאתה רוצה לעשות לא יעבדו, תחזור לקעקע ריאליזם.”

במבט לאחור, המשפט הזה הפך אצלו לדלק. בנו בחר להקשיב לעצמו, להמשיך בדרך שלו, ולתת מקום למה שבאמת מרגש אותו. “איזה כיף שהקשבתי לעצמי,” הוא אומר, “ושהיה לי אומץ להיות אני.”

וזה גם המסר שלו לאמנים חדשים: תנו לעצמכם לפרוח במקום שמעריך אתכם, תקיפו את עצמכם באנשים טובים, ואל תפחדו מהדרך שלכם גם כשהיא לא נראית כמו הדרך של כולם.

כי בסוף, אצל בנו, קעקוע הוא לא רק דמות מצוירת או רגע נוסטלגי. הוא תזכורת קטנה לכך שמותר להיות קצת מוזרים, קצת מצחיקים, קצת שונים — ובעיקר, לגמרי עצמכם.